כשהייתי בת 14 בערך 

בשנות ה80 למדתי בבית ספר לאומנויות בירושלים 

ביום שישי בצהריים היינו הולכים לשבת בפרגוד.

פרגוד היה תיאטרון שוליים אלטרנטיבי מקום קטן וטחוב בנחלאות בפינת רחוב בצאלאל .

מעין מרתף קטן וחשוך שיורד מתחת לרחוב 

והתקיימו בו בשישי בצהריים 

הופעות ג׳ז חיות .

האמת שאף פעם לא התחברתי למוזיקת ג׳ז אבל זה היה הסטייל .

היינו מתלבשות בחצאיות ארוכות וחולצות גזורות עם הרבה עגילים וצמידים ,יחפות שותות תה בטעמים או בירה מרה .זה היה מקום המפגש 

זה היה הסטייל הפריקי הירושלמי הבוהמי. אי אפשר היה לדבר כי המוזיקה היתה חזקה והאוויר דחוס  בעשן סיגריות נובלס או טיים 

אז ,שעוד היה אפשר לעשן במקומות ציבוריים.

נזכרתי בזה היום כשלקחתי את הבנות שלי לפרדס חנה ומוזיקת ג׳אז התנגנה לה ברדיו ....

זכרונות מתי הם צצים?

מה עוזר להם להתעורר?

ריח של בושם או פרח או תבשיל שמציף פתאום את האף ומעיף אותנו לזכרון מדוייק אי שם בילדות .

מנגינה ישנה שמעלה סצנה נשכחת 

מהנערות 

דברים שדחוקים אי שם בנבכי הזכרון מתגלים לפתע, מעלים רגש חזק בבת אחת .

כמה חשוב לספר לילדים שלנו 

איך היינו מה הרגשנו איך נפגשנו מה קרה לנו 

כמו שאנחנו בנויים מהסיפורים והזיכרונות האלה

גם הם ככה 

יזכרו יום אחד בנו ובילדות שלהם 

ויספרו לילדים שלהם עלינו  .