היא לא מרגישה טוב ....

תכלס ,כבר הרבה זמן כשהיא ככה ...

הילדים משגעים אותה, ביחוד הגדול .בגללו גם הגיעה לסשן .

בעלה לא נוכח .גם כשהוא חוזר בערב מהעבודה, הוא בטלפון או סתם עצבני וצריך את השקט שלו .

הבית מוזנח .אין לה כח יותר לסדר ולא לבשל ולכבס....

הבנק משגע אותה .

יאוש באויר 

אין חשק לכלום .

העבודה שלה משעממת אותה ...

מזמן היתה צריכה לבקש מהבוס העלאה, אבל לא נעים לה ,והיא בכלל רוצה לעזוב ולעשות משהו אחר , כמו ללכת ללמוד מקצוע טיפולי כלשהו . תמיד הרגישה שמתאים לה לעבוד עם אנשים .

המורה של הבן התקשרה אתמול , רוצה לשוחח בקשר לילד. הוא לא לומד ומתחצף למורים  .

וכך גם בבית ,רק צועק על כולם וגם עליה. היא כבר לא יודעת מה לעשות איתו..... 

ולה בא רק לברוח רחוק רחוק .....

נזכרת בזמנים שהם היו צעירים  בהרים בהודו ,רק הם,  בלי ילדים בלי דאגות .....

רוקדים ,ישנים, אוכלים, מתמסטלים.

ועכשיו....היא ,15 קילו יותר 

ומרגישה שאין בניהם כלום 

 אין חשק, ואין זמן ...

היא לא בדיוק יודעת למה היא כאן. 

המליצו לה על קונסטלציה משפחתית 

והפנו אותה אלי .... אז באה ....

אנחנו מתחילות לשים בדים 

בד לה  , בד לבן שלה  ,  בד לקושי .....

היא נעמדת על הבד שלה ומרגישה עייפות נוראית ....כאילו בא לה לקרוס עכשיו על השטיח .אין כח בגוף ,אין מה שמחזיק אותה ,

היא מרגישה כל כך לבד .

כשהיא מסתכלת על שאר היצוגים מסביבה והיא מרגישה זרות .

אין לה מושג מי הם בכלל .

היא אומרת שבא לה ללכת משם .

לאן ? אני שואלת .רחוק היא אומרת הכי רחוק שאפשר .... אז קחי את הבד ולכי לאן שמתאים לך בסטודיו. היא לוקחת את עצמה לקצה ,ליד החלון ומביטה החוצה. איך זה כאן ? אני שואלת ?כאן זה הרבה יותר טוב ....היא מופתעת .

אני מרגישה שיש לי יותר מקום לנשום... היא מסתכלת החוצה ונזכרת בכפרים בהודו ..... 

אני מבקשת ממנה לתאר לי עוד את התחושה ....אנחנו שמות בד להודו.... 

שם ,היא נזכרת בתחושות, עוד ועוד ..עכשיו  ,אני מבקשת ממנה להסתובב בחזרה לשאר הבדים שמייצגים את שאר בני משפחתה ואת העבודה שלה ורק להסתכל עליהם מהמרחק הזה ....

משם, היא רואה את הדברים לגמרי אחרת . לפעמים כל מה שצריך זה רק לשנות זוית ראיה ,קצת להתרחק .

ואז היא נזכרת בבן שלה שהיה תינוק קטן ,והלב שלה מתמלא באהבה.  

כבר כל כך הרבה זמן לא הרגישה אליו אהבה בלב .היא נזכרת כשהם חזרו מהודו היא היתה כבר בתחילת הריון . בהתחלה, אמר הרופא הם היו שניים שני עוברים . אבל  אחד הפסיק להתפתח די בהתחלה . לא היה לה זמן להתאבל עליו .כל האנרגיה הלכה לדאגה לתינוק הבריא.

גם ההתחלה לא היתה פשוטה .הלידה ,וההנקה ....

די מהר אחרי זה נכנסה שוב להריון ונולדה ביתה .

תמיד היו לה קשיים איתו היא נזכרת..... 

כשאנחנו מניחים בד לתאום שלא נולד, 

כל האוירה בסטודיו משתנה 

והיא פורצת בבכי .

לעמוד מול שניהם, זו תחושה כמעט בלתי נתפסת עבורה ....

לפתע היא קולטת כמה כאב היה מודחק שם שלא היה לו מקום. 

היא מבקשת סליחה מהעובר הקטן שלא נתנה לו מקום ,ולא נפרדה ממנו .

״ עכשיו אני רואה אותך , בן שלי .״היא אומרת 

עכשיו אני מבינה שלא נפרדתי כמו שצריך ,עכשיו אני מבינה שלא יכולתי ״

כשהיא עוברת לעמוד על הבד של העובר ,היא יכולה לרגע להרגיש איך זה מנקודת מבטו .

היא מבינה שזה ממש משמעותי עבורו 

לשמוע אותה אומרת את זה .

עבורו ,לעמוד שם מול אימו וליד אחיו ,

מרגיש כל כך נכון .סוף סוף הוא חווה שייכות .

כשהיא עוברת לבד שמייצג את בנה הגדול הוא פורץ בבכי למראה אחיו התאום שלא נולד  ,

וגם מבקש ממנו סליחה על זה שלא נתן לו מקום, ושלא נתן מקום לעצמו .

מבין כמה אשמה הוא מרגיש על זה שהוא נולד והוא לא 

מבין כמה הרגיש לבד בלעדיו 

ולא היה מודע לזה עד כה .

מבין למה לא מצליח להעמיק בקשר עם אף אחד אחר .

היא מקרבת את שלושת הבדים ממש קרוב ופשוט יושבת על שלושתם ובוכה בוכה ....

התאום מוכן עכשיו ללכת ומשאיר להם בד של שייכות אהבה וקרבה .

הם נפרדים ממנו בהשלמה 

וממשיכים עכשיו יחד בתחושה אחרת לגמרי .בתחושה שהוא שם מאחור ,נוכח ותומך .

אנחנו שמות לב לתחושה שלה עכשיו זקופה ,מלאה באהבה וחמלה .

היא מסתכלת על חייה מהמקום הזה ורואה את הבד שמייצג את העבודה שלה 

ומבינה שאין לה שם מקום יותר. החלום שלה להיות מטפלת מתחזק והיא יודעת בדיוק מה היא רוצה לעשות, ומה היא צריכה לעשות עכשיו .איך להגיד לבוס ומה הצעד הבא.....

היא יוצאת ממני מוארת ,זקופה ,עם תחושת הקלה עצומה, 

ממשהו שאפילו לא ידעה שישב עליה .


היא שלחה לי הודעה עכשיו, 

בה הודיעה לבוס שהיא עוזבת .

ושהיא מרגישה הקלה עצומה   .


הקשר עם הילד השתפר פלאים ...

הם יצאו אתמול לסרט רק שניהם, 

הוא שיתף אותה בפרטים אישיים משהו שלדבריה אף פעם לא נהג לעשות ,הם אכלו יחד 

והרגישו קרובים מתמיד ….