המדבר היה מוכר לה 

כשהיא צעדה יחפה בשמלתה הרכה והדהויה ,  כפות רגליה הכירו את התחושה של האבנים הקטנטנות החמות  ועורה השחום והיבש הצטמרר מהזכרונות המתעוררים ,מהוואדיות ובתי הצמר בהם גרה משפחתה הענפה.התמונות בזכרונות היו כמו תמונות ישנות ומצהיבות באלבומים הישנים בבית סבתא האהובה .ריחות תבשילים ומנגינות תמיד זרקו אותה למקומות רחוקים בזכרונה  למה שכבר שכחה כנראה בחכמה 

אבל ליבה וגופה זכר .זכר גם את הפגיעות העמוקות את הבגידות הנוראיות שחווה .

זכרים רבים היו שם. את חלקם היא הכירה טוב .טוב מדי .היום כשהיא אמא ובנותיה היפות מצחקקות להם למראית נער צעיר עורו שחום ,כחול עיניים ויפה תואר  ,

גופה קופא .עיניה מזדגגות בתגובה לזכרון החלוש .גם ידיה של בעלה האהוב כמו חורטות על גופה סימנים שלא עומדים באחת עם רכות מגעו וטוב מבטו .

הזכרון צריך לעלות על פני השטח 

העדות חייבת להשמע 

הכאב חייב להיות מבוטא ,מדובר בקול רם, בצעקה ,צריך שכולם ישמעו ויפקחו עיניהם בזעזוע .ורק אחרי שניתן מקום לכאב הנורא ,יגיע החיבוק מאמא שלא היתה שם בשבילה ,

מאחיותיה ששתקו ,מסבתא שנפטרה בצעירותה ,מכל הכפר ,מכל מי שפגע ,מהמיניות שנפגעה ,מהזוגיות שהוקפאה ,מכח הביטוי שהושתק,

מהרצון  הבלתי נשלט למות ולא להתקיים  ,כדי לא לחוש יותר את עצמת הכאב ....

חבורת נשים ,אמהות ,מנהיגות השבט 

חברו יחדיו בליל ירח מלא כדי להעלות את הסיפור מהשכחה ,למען המשך הדור ,למען האהבה 

שתתגלה ,למען המגע הרך שיספק ,

סיפוק עמוק ,באין ספור רטיטות כפי שלגופה היפה מותר לחוות.

למבט עיניים אוהבות ,רואות כל ומחייכות בהבנה .