דורית ( שם בדוי) כבר בת 40

נשואה 5 שנים באהבה. אשת קריירה מצליחה .קנו בית חדש לא מזמן 

נראת מעולה מטופחת ונעימה ,

היא מגיעה לטיפול .

מה הבעיה ? אני שואלת 

עדיין אין לנו ילדים . היא עונה .ומביטה בי לראות את תגובתי .

עברו השנים ,השקעתי בעבודה ,

השקעתי בעצמי, השקענו בזוגיות ובבנית הבית , הסתובבנו בעולם ועניין הילדים הודחק ונדחה . לפני כמה ימים הרגישה גל חום משמעותי .הרופא אמר שזה כנראה פרו-מונופואזה ,התחלת אותותיו של גיל המעבר .

היא חטפה שוק. פתאום מבינה שהזמן דוחק אם הם רוצים ילדים ,זה עכשיו .

עברת הפלות ?שאלתי 

אחת בגיל 18 מחבר קודם  ,

ועוד אחת לפני 5 שנים ,היא בדיוק התחילה עבודה חדשה ועניני החתונה וזה לא התאים .

איך הקשר עם אמא ?

היא עושה פרצוף שלא משתמע לשני פנים (אני קולטת וממשיכה)  .מה אומר הבן זוג ? הוא רוצה מאוד ילדים .גדל בבית מסורתי ותמיד תכנן שיהיו לו לפחות 4 ילדים אבל לעולם לא לחץ עליה לכיוון .

ואת ? אני שואלת . רוצה ילדים ?

היא שותקת .

ורגע אחרי זה פורצת בבכי .

האמת ? היא אומרת . ״כנראה שלא סתם זה לא קרה עד עכשיו .אני לא בטוחה שאני רוצה״ ,היא מודה אולי לראשונה בחייה ״אני מפחדת להיות כמו אמא שלי ,אני אהיה אמא גרועה ,

מסכנים הילדים שיבואו אלי ,

אני לא רוצה שהם יחוו את חווית הילדות שאני חוויתי״ .

כשפורץ בכי אני מבינה שנגענו בנקודה .

אני מנחה אותה להניח בדים ( יצוגים )

במרחב הסטודיו 

מתוך הבדים עולה סיפור קשה ,על ילדות קשה .אמא עסוקה בעצמה ובשלל בעליה ילדה מוזנחת ובודדה .

אחד מבני הזוג של אמה נוגע בה 

אמא מתכחשת ומתעלמת ,

כנראה שהדבר הכי נורא עבור האם הוא להשאר לבד ,גם במחיר פגיעה בבתה היחידה .

אנחנו חוזרות עוד אחורה לאמא של האמא הרי היא סבתא שלה :רחל.

כדי להבין מה קרה לאם שהביא אותה למצב כזה מנותק .

עולה הסיפור של הסבתא רחל מהגטו …

היא ילדה קטנה באחד מהמחנות ,

הוריה נרצחים, היא חולה מאוד 

ואוספת אותה משפחה עניה וטובת לב  שגרה בשכנות .יש להן 3 בנות מתוקות  .

ואז קורה הנורא מכל :הילדה הקטנה כנראה נדבקת ממנה במחלה , גופה חלש מדי כדי להלחם והיא נפטרת  .

הכאב העצום והאשמה שהיא סוחבת על מותה של הילדה הקטנה נשארים איתה כל חייה .

רחל מתנתקת מרוב כאב 

ומתקשחת .כשהיא הופכת לאם היא מגדלת את ילדיה ובתוך ליבה מאשימה אותם, שבגללם היא צריכה להמשיך לחיות ,כשבעצם היתה רוצה למות במקום הילדה הקטנה ההיא .

הכאב ההוא עובר קדימה בדורות 

אשמה על עצם החיים .אשמה על לקיחת מקום ,משאלת מוות עמוקה .

אמונת יסוד שאומרת שלא מגיע לי לחיות כי אני מביאה מוות ופוגעת במי שמטפל בי .

בסשן הגיעו הילדה הקטנה שנפטרה וההורים המאמצים . 

ולהפתעתה הרבה הם אהבו אותה 

הם לעולם לא כעסו עליה 

הם לעולם לא האשימו אותה .

אנחנו חוות את האהבה הזאת בכל הסטודיו .

והיא בוכה בוכה בוכה 

וסולחת לעצמה .מבקשת סליחה מביתה ,שלא היתה כאן עבורה והיתה שקועה בכאב ובאשמה על עצם היותה .


כשחזרנו לחייה של דורית   ,לקראת סוף הסשן הגיע יצוג לילדה קטנה.

בפעם ראשונה בחייה 

ליבה עלה על גדותיו מרוב התרגשות אהבה והשתוקקות 

לילד.

לפני כמה ימים קיבלתי תמונה שלה מחובקת עם תינוקת

עיניה נוצצות 

והיא האמא הטובה ביותר בעולם .