אחד מול השניה

הם עמדו אחד מול השניה .

זה היה רגע אחרי שהתנגחו זה בזו על הכורסאות .

בדיוק כפי שהם רגילים לעשות כבר 20 שנה .

היא זורקת משהו כדרך אגב ,

קטן אבל כואב ישר לבטן הרכה ,

בדיוק כמו שהיא פיתחה מומחיות לעשות   .

הוא עונה בדיוק כמו שהוא עונה כבר 20 שנה ופוגע בדיוק בנקודה הכואבת שלה .

זריקה מרופדת בצחוק מתוחכם ,

אבל כואבת כמו כוויה .

אנחנו לא באמת מתרגלים לכוויות האלה 

פשוט גידלנו שכבה עבה של ניתוק .

את הכאב שחודר פנימה 

אנחנו הופכים להלקאה עצמית . 

עוד קרואסון , עוד סיגריה , עוד שכטה , 

כוס ערק טובה שתמחוק ,

שתחליק את הכאב בגרון .

עוד בחירה נגד עצמי ,בדיוק כמו שבפנים בפנים ,אני מאמינה שמגיע לי .

כשאני מבקשת מהם לעלות על הבדים הוא פולט אנחה קלה של חוסר סבלנות 

( נו , לאן שוב היא גררה אותי ….)

אבל הבדים כהרגלם פועלים כמו קסם .

כשאני מבקשת ממנו לשתף את מה שהוא מרגיש כשהוא מתחבר ליצוג 

בהתחלה הוא לא מבין מה אני רוצה . 

אנו מסבירה לו שמה שאני רוצה זה שהוא יכיר בתחושות שלו .

אני ממש לא מצפה ממנו לכלום . אני לא מצפה שהוא ירגיש טוב או ינשום כמו שלמד בהודו לפני 30 שנה .

אני רק מבקשת ממנו לשתף את מה שהוא מרגיש עכשיו ,ושיתן לו מקום .

כמה רווחה מתפשטת בסטודיו שהוא פותח את פיו ומשתף . משתף שבעצם מתחת לכל הציניות הזאת הוא עצוב .שהוא מיואש , שהוא מרגיש לא שייך , שהוא לא מחובר לגוף שלו ,למה שהוא עושה בחיים .שהוא מרגיש רחוק מהמשפחה , מנותק וחסר יעוד .

היא עומדת על הבד שלה ורק מקשיבה .

דמעה נוזלת לאורך הלחי הרכה שלה 

והיא אומרת : ״עכשיו אני שומעת בפעם הראשונה מה אתה עובר״ .

הוא משתתק .הוא בשוק לרגע ואז הוא מחייך . תוך רגע הם מתחבקים .

נפתח בינהם גשר של אמת .

הוא מגיע ממשפחה קשת יום . 

היא מגיעה ממשפחה מורכבת .

כל אחד מהם מביא לקשר שלהם את כל מה שהוא למד וחווה על איך אמורה להיות משפחה . על איך מתקשרים אחד עם השני .

הם לא למדו אחרת . אף אחד לא לימד אותם .הם צריכים ליצור יש מאין . 

להמציא את המשפחה שלהם מחדש .

זה לא פשוט ,במיוחד אחרי 20 שנה . 

אבל זה אפשרי בהחלט .